פסק-דין בתיק עפ"ת 48537-03-12

בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בת"א-יפו (כב' השופטת נועה פראג לבוא) אשר לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער בכך שביום 30.8.10 בשעות הערב בת"א לא שעה להוראות הדין המחייבות אותו כנהג רכב בהתקרבו למעבר חצייה, לא בזהירות הראויה ובעשותו כן פגע  בהולכת רגל ילידת 1935 וגרם לה לחבלות קשות שהצריכו אשפוזה לשבוע ימים ושחרורה לשיקום.

העבירות אשר יוחסו למערער ובהן הורשע הינן עבירות על תקנות 67(א) לתקנות התעבורה וסעיפים 38(1), 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה. הערעור הן על הכרעת הדיון והן על גזר הדין אשר במסגרתו הטיל בימ"ש קמא על המערער עונש פסילה ממושך של 24 חודשים בפועל ועונשים נוספים בהם קנס בסך של 3,000 ש"ח ופסילה מותנית של 6 חודשים למשך 3 שנים. כן הורה בימ"ש קמא בסיפא לגזר דינו שרשיון הנהיגה יוחזר למערער רק לאחר בדיקות מקיפות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

הערעור הוא כאמור הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על חומרת העונש.

לעניין הערעור להכרעת הדין לא מצאתי להתערב בקביעותיו העובדתיות המבוססות בין היתר על הכרעות בנושאי ממצאי מהימנות של בימ"ש קמא. הנני סבור שפסק דינו של בימ"ש קמא אשר קבע כי המערער לא נזהר בהתקרבו למעבר החצייה, לא נתן ליבו לעובדה שהנפגעת מצויה כבר עליו ולכן בפגיעתו בו התרשל, נכון הוא.

אכן, כפי שציין בימ"ש קמא, הלכה היא שנהג המתקרב למעבר חצייה חובת הציפיות העומדת לו היא גבוהה, עליו לצפות גם ירידתו של הולך רגל למעבר חצייה ממקום המוסתר מעיניו כפי שהיה במקרה זה, על ידי שיחים או דברים דומים. זכותו של הולך הרגל במעבר חצייה היא זכות ידועה המולידה חובה מיוחדת מצד נהגים המתקרבים לאותו מבצר של הולכי הרגל.

לא מצאתי בטיעונים של בא כוח המערער במסגרת הערעור כדי ללמד שמדובר היה בתאונת דרכים בלתי ניתנת למניעה בנסיבות מקרה זה.

יאמר כי הלכה ידועה היא שאף אם היתה מתקבלת עמדתו של ב"כ המערער בפני בימ"ש קמא או כאן שמי שהתרשל בנסיבות האירוע הינו הולכת הרגל, ואינני מקבל זאת, עדיין לא היה בדבר כדי למנוע את הרשעתו בדין של המערער משום שהלכה היא שאף רשלנות תורמת היא בגדר ציפיותו הסבירה של נהג המתקרב למעבר חציה ואף רשלנות רבתי כך.

הערעור על הכרעת הדין איפוא נדחה.

באשר לגזר הדין, אין לדחות את הערעור על הסף. אומנם עסקינן בתוצאות חמורות, אף חמורות מאד מבחינת הפגיעה בהולכת הרגל, אך מנגד בימ"ש קמא לא נתן משקל מספיק לעובדה שמדובר בנהג זהיר המחזיק רשיון כבר משנת 1952, דהיינו נכון להיום כיובל שנים ולחובתו רק 22 הרשעות קודמות בדין  רובן ככולן בעבירות שאינן חמורות. הרשעותיו האחרונות הינן לפני כ-7 שנים בעבירות קלות של חניה, ובהתחשב בכך שמדובר בנהג רכב ציבורי ראוי להביא עובדה זו לזכותו במסגרת ענישתו גם שהוא עובר עבירות חמורות.

הנני איפוא סובר שאף לאור ההלכה שאין ערכאת הערעור מתערבת בענישה המוטלת ע"י הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות, בנסיבות מקרה זה יש הצדקה להפחית את עונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער לעונש של 14 חודשים בלבד. יתר רכיבי גזר הדין ישארו על כנם.

<#3#>

ניתן והודע היום כ"ז ניסן תשע"ב, 19/04/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: סיגל זיו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: